המסעה שלי

בשבילי הכל התחיל להתבהר בחלום בסביבות הגיל 15. בחלום ניגשה אלי סבתא רבא ברוניה ואמרה לי: לאוריטה באתי להיפרד, אני חייבת ללכת, נתנו אחת לשנייה חיבוק ארוך וחזק בזמן שבכיתי. באותו רגע אמא שלי נגעה לי בזרוע כדי להעיר אותי ולהגיד לי: לולי סבתא ברוניה נפטרה.

כבר לא בכיתי, נפרדנו בחלום. אני לא מתפלא שהיא זו שפתחה את הדלתות לידיעה הזו, תמיד היינו מאוד מחוברות והיא הייתה אישה מיוחדת במינה, ילידת שנות העשרים היה לה ראש מתקדם ותמיד הייתה עם היומן שלה חוקרת את הלא נודע. אנחנו מאוד דומות בזה.

בשנים הבאות המשכתי לגלות באופן טבעי את היכולת שלי ובזכות החוויות שחוויתי הבנתי שהחיים ממשיכים, שונים, טהורים יותר, חכמים יותר, ללא הבעיות או המחלות שהיו להם לפני שעזבו את הגוף וקרובים מתמיד לאהובים שלהם

ושתכלס הבעיה היא באלו שנותרו כאן וממשיכים לסבול

​

הם לימדו אותי איך אנחנו מתקשרים עם העולם הלא-פיזי

והדבר הכי מרגש הוא שבלי להבין זאת הם הנחו אותי להציע לכם את ההזדמנות להבין, לא רק את העולם הלא-פיזי, אלא את דבר החשוב: שגם לנו יש חלק גדול לא פיזי ושבלי הידיעה זו, איננו אדם שלם, ואין לנו חיים מלאים.

לכן החלטתי ללכת לפי האינטואיציה שלי ולשתף אתכם באפשרות לפגישה איתי\ איתנו.

אני יכולה להרגיש את ההתלהבות שלי ושל החברים הלא פיזיים בזמן שאני כותבת את השורות האלה. אני אוהבת לדעת שהם אלו שמובילים אותנו להצטלב בדרכים ♥ ושהחלק הלא-פיזי שלנו שותף להרפתקאות שלנו ♥